בתחילת נובמבר 2025, מוזיאון MUSAC בליאון (Museum of Contemporary Art of Castilla y León) פותח תערוכה גדולה המוקדשת ליוקו אונו (טוקיו, 1933) – מהדמויות המשפיעות והנועזות ביותר באמנות של המאה ה־20. התערוכה נקראת Yoko Ono. Insound and Instructure ובה תצוגה מקיפה של יותר מ־70 יצירות ופרוייקטים של האמנית היפנית־אמריקאית, תתפרס על כ־1,700 מ"ר.
נכון לעכשיו זו התערוכה הנרחבת ביותר של יוקו אונו שנערכה בספרד בעשור האחרון.
חלוצה של האמנות הקונספטואלית, הפרפורמנס והקולנוע הניסיוני, מוזיקאית ואקטיביסטית למען השלום – אונו ממשיכה גם היום לטשטש את הגבולות בין רעיון, פעולה ותחושה. לפני שהיא הייתה מוכרת כאישתו המרושעת של ג’ון לנון, יוקו אונו כבר הייתה כוכבת אוונגרד בניו־יורק, ערכה תערוכות יחיד, הציגה עבודות רדיקליות ואף פירסמה את הספר Grapefruit המיתולוגי (1964).
יוקו אונו שייכת לדור אמנים שמאס ב"ציור" וב"פיסול" והחלק לעסוק בפעולת האמנות וברגע ההתרחשות.
האמנות שלה לא נמדדת במה שרואים, אלא במה שקורה בראש שלנו בזמן שקוראים או חווים אותה.
בקיץ האחרון ביקרתי בברלין בתערוכת רטרוספקטיבה גדולה של יוקו אונו וזכיתי לחוויה נדירה. הנה כמה מהעבודות שהרשימו אותי:
שירי ההוראה שלה הופכים כל מבקר לאמן לרגע. תוך כדי הקריאה, ההוראה נעשית פעולה, והפעולה נהפכת ליצירה שמתרחשת אצלנו במחשבות. אחד מהשירים הוא הזמנה לתקוע מסמר על קנווס ריק. זו מחווה פשוטה שמייצרת גם צליל: נקישה, נשימה, ציפייה — סאונד קטן שנולד מן האקט עצמו, ומושך אותך לציית להוראה, להרגיש איך רעיון נעשה חומר.
“Hammer nails into a canvas.
Place a glass plate over it and nail it down.
Add another canvas on top and nail again.
If the viewer wishes, they may hammer nails at any time.”
לוחות השחמט הלבנים הם לוחות בהם כל הכלים לבנים. זהו משחק שנראה תמים, אבל מאוד מזכיר שבמלחמה, כמו במשחק, יש רגע שבו כל הצדדים נעשים דומים זה לזה; בני אדם משני הצדדים — פגיעים ונפגעים.
התערוכה תימשך מ־8 בנובמבר 2025 ועד 17 במאי 2026.
